מבט מבס”א מס’ 1,384, 29 בדצמבר 2019
תקציר: דוד בן-גוריון הבין כי מדינה היא הרבה יותר מישות משפטית וכי ייחודה של ישראל יוצר מתח מתמיד בין המדינה כמנגנון מוסדי סדור ובין המדינה כאמצעי בתהליך גאולה לאומי. בכך מוסבר מדוע לשיטתו, גם לאחר הקמתה, ישראל תמשיך להיות “מדינה שבדרך”, כאמצעי למימוש חזון אינסופי.
המשנה ליועמ”ש דינה זילבר קראה לנוכחים בכנס העמותה למשפט ציבורי בסוף השבוע שעבר להתגייס למאבק למען שלטון החוק: “תשמיעו קול… תשמרו עלינו כדי שנוכל להמשיך לשמור עליכם מפני השררה השלטונית”.
אזרחים רבים ואני בתוכם אינם יכולים להיענות לקריאתה, וראוי להסביר מדוע. איננו תומכי שחיתות, ולא אוהדי עבריינות. רעיון שלטון החוק ראוי לתמיכה, אלא שבמבנה העומק שלו שוכן יסוד חתרני המאיים על המפעל הציוני. תחת דגלי “שלטון החוק” מדינה שנבנתה בכיסופי דורות של יהודים הולכת ומתעצבת ללא יותר מישות לגליסטית. בעשור הראשון להקמת המדינה חזר דוד בן-גוריון והדגיש את מהותה של ישראל כמדינה הנדרשת להתנהל בנאמנות לחזון נשגב שמעבר ל”סתם” מדינה מתוקנת, וכך הסביר: “עם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה. כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו”.
מדינה זקוקה כמובן לחוק. אבל כל מדינה, ובמיוחד ישראל, היא הרבה יותר מישות משפטית. החוק הוא רק הפיגום, ולא הבית עצמו. השאלה היא מהו הבית. האם החוק יכול לכונן את זהותו? לא רק החוק מלכד אותנו לאומה.
בכל הקשור ליחסי האדם עם מדינתו, נושאי דגל “שלטון החוק” בישראל מבקשים לעצב נרטיב המציב את האדם הפרטי ושאיפותיו האישיות במרכז החברה. להשקפתם, אלמלא החוק אין לכאורה גורם המסוגל ללכד את “חברת המהגרים” הישראלית לקיום משותף. זה כמובן נרטיב השונה לחלוטין מסיפור גאולת ישראל, שיבת ציון וקיבוץ הגלויות.
בן-גוריון הבין כי כישות דינמית, המדינה היהודית תתנהל בדרישה מתמדת לסנכרון בין מתחים. ייחודה של ישראל מציב אותה, להבנתו, במתח המתמיד בין המדינה כמנגנון מוסדי סדור ובין המדינה כאמצעי בתהליך גאולה לאומי. בכך מוסבר מדוע לשיטתו, גם לאחר הקמתה, ישראל תמשיך להיות “מדינה שבדרך”, כאמצעי למימוש חזון אינסופי.
במושג “ממלכתיות” שיצר ביקש בן-גוריון להציב למשרתי הציבור אופק של חזון-על שיכוון אותם מעל למסגרת החוק והנהלים. כך תבע ממשרתי הציבור נאמנות שאינה פורמלית גרידא: “לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע… הייעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת ישראל, לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה”. זו תמצית הדרישה לממלכתיות בתורת המדינה של בן-גוריון, שאינה מסתפקת רק בהכוונה לניהול המדינה בשלטון החוק בניקיון כפיים. הממלכתיות היא המצפן הלאומי שמשרתי הציבור נדרשים לפעול לאורו גם כשהם ניצבים מול מתחים כמו המתח המתמיד בין היותה של מדינת ישראל בית לאומי לעם היהודי ובין היותה מדינה שוויונית לכל אזרחיה.
מדינה זקוקה לא רק למסגרת חוק מלכדת לכלל אזרחיה, אלא בעיקר לסיפור לאומי מאחד שלאורו פועלים בתודעת שליחות ובכוחו ניתן לתבוע מאזרחים הקרבה. עם מתגייס למלחמה ולמאמצים לאומיים בשגרה ובחירום לא רק מתוקף חובת החוק. כאן המפתח להבנת האיום הטמון בהנפת יתר של דגלי “שלטון החוק”. בימים שלפני קום המדינה שרו: “פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה… חוצבים אנו גורל ביד רמה, נושאים בלב תקוה יוקדת, אנו זוכרים כי יש לנו אומה, אנו יודעים כי יש לנו מולדת”. ישראל מייצגת אומה ומולדת, לא רק ישות חוקית ומשפטית.
המאמר התפרסם ב מקור ראשון ב-13.12.19.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.