על רקע כשלון השבעה באוקטובר קיימת הסכמה על הצורך לבחון מחדש את עקרונות האסטרטגיה הישראלית ותפיסת הביטחון. כבר כעת ברור שתידרש התעצמות צבאית ניכרת והשקעות ביטחוניות נוספות. עם זאת עלינו להיזהר מלחזור על שגיאות העבר. עוד מאותו הדבר – שיקום האסטרטגיה מבוססת ההרתעה, כוח אש גדול יותר, סדר כוחות רחב יותר, ביצורים עמידים יותר – כל אלה עלולים להתגלות כלא-מספקים ואף כמסיחים. המאמר יבקש לתרום לגיבושה של אסטרטגיה בת-קיימא. נעשה זאת לא באמצעות הצבעה על עקרונות שיש להוסיף לתפיסת הביטחון אלא באמצעות הצבעה על סוג הדיון הנדרש. בדרך נדון במקצת מהתכנים הרלבנטיים ונטיל ספק בחלק מהתגובות האוטומטיות למשבר.

למרות השלב המוקדם, אין מנוס מלהתחיל בלמידה ממלחמת עזה שכן האתגר הבא, מלחמה בצפון, קרוב. לקח המתקפה בדרום הוא שאין להניח לאיום להתעצם בגבולנו. אין די בהרתעה. נדרשת יכולת צבאית להכרעת האיום והסרתו בשטח האויב. התעצמות ממוקדת בארבע-חמש תוכניות, נוסף על התכוננות בסיסית, תאפשר כוח צבאי מוכן וחד יותר. במוקד – מודרניזציה של היבשה, הפחתת תלותה בסיוע מודיעיני ואווירי, והפניית יותר נתחים של אמ"ן, חיל-האוויר וחיל-הים לזירות הרחוקות. התוצאה תהייה עמידות הגנתית משופרת במתקפות פתע, ותמרון מקביל ומהיר יותר להכרעה, תוך הגבלת הלחץ של איראן ושלוחיה. לאור הניתוח, האינטרס הישראלי צריך להיות היערכות מקדימה, בת שנתיים לערך, למלחמה הבאה.