בולגריה היא אחת השותפות הבטוחות ביותר של ישראל בעולם בכלל ובדרום-מזרח אירופה בפרט. כיום, נהנות שתי המדינות מיחסים מצוינים ומשיתופי פעולה בתחומים רבים, ביניהם: פוליטיקה, ביטחון, כלכלה, מסחר ותיירות, וכן במאבק באנטישמיות. בולגריה יכולה להשפיע על האזור הבלקני ולעזור למתן השפעות שליליות על ישראל בשל היחסים המורכבים בין ישראל ובין טורקיה. בולגריה משמשת כשער להחדרת מדיניות ישראלית, יוזמות עסקיות ומיזמי אנרגיה ברחבי אזור הבלקן ואירופה כולה.

הרצון לשלום הוא חלק מן האתוס של מדינת ישראל מיום קומה. בהכרזת העצמאות נאמר, "אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו". יש גם קריאה לערביי ישראל "ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה..." הכרזת העצמאות, נזכור, נתקבלה בקונצנזוס מופלא של כל הנהגת הישוב, גורמי הממסדים – הסוכנות היהודית והוועד הלאומי והמפלגות היהודיות מאגודת ישראל ועד הקומוניסטים, ובכלל זה כמובן כל המפלגות הציוניות מימין ומשמאל, קונצנזוס פנים יהודי שכיום קשה לחלום עליו.

"להגן על עצמה בכוחות עצמה" הוא עיקרון בסיסי בתפיסת הביטחון הלאומית של ישראל ולמרות הסייגים אין סתירה בין העקרון הישראלי הבסיסי לבין שיתוף הפעולה המקיף עם ארה"ב.

תפיסת הביטחון הקלאסית של בן-גוריון הניחה שישראל אינה יכולה לכפות על אויביה את סיום הסכסוך, אבל גם אינה יכולה להחזיק צבא גדול לאורך זמן, לכן עליה להתבסס על צבא מילואים שדורש התרעה מספקת טרם המלחמה. התוצאה היא מציאות של שגרה לא שקטה ושל סבבי מלחמה עצימים וקצרים. התפישה הזאת אפשרה לישראל להתפתח לכדי מעצמה אזורית, אבל לא הבטיחה את סיום הסכסוך. אסון ה-7.10 גרם לתחושה שהתפיסה נכשלה ושעל ישראל לאמץ תפיסה חדשה לפיה יש להכריע את האויב בניצחון מוחלט עד שלא יהווה יותר איום. במידה מסוימת מלחמת חרבות ברזל היא ניסיון להגיע לחיסול הסופי של איום חמאס מעזה, וייתכן שלאחריו גם חיסול איום חזבאללה. המאמר מתאר את תפיסת הביטחון הקלאסית, מנסה לתת סימנים בתפיסה החדשה, לבחון אם מתקפת חמאס אכן מחייבת שינוי, והאם התפיסה החדשה מעשית. האם ישראל, שלא הצליחה לחסל לחלוטין אף לא אחד מאויביה, אם כי גרמה לחלקם לסור לדרך השלום, תוכל לחסל את חמאס (וחזבאללה)? האם המחיר שיידרש למלחמה ארוכה שכזו מעשי? האם החברה, הכלכלה והמדינה ישרדו תפיסת ביטחון שכזאת או שמחדל ההיערכות וההגנה של ה-7.10 הם תזכורת כואבת למציאות הביטחונית של ישראל והתשובה הנה ביישום טוב יותר של התפיסה המקורית?

המלחמה הנוכחית, ותקיפות המל"טים של חזבאללה, המחישה את העובדה כי העליונות האווירית הישראלית אינה חלה על שכבת "השמים הנמוכים". בולטת העובדה כי האויב מכוון להגנה האווירית עצמה. מערכת הביטחון שוקדת על פיתוח פתרונות מגוונים לאתגר. המאמר טוען כי פיתוח ורכש לבדם לא יספיקו. הנחות היסוד לאורן התפתחה ההגנה האווירית התערערו. יש לארגנה מחדש תחת ההפנמה כי ההגנה האווירית עצמה תהיה מטרתו הראשונה של האויב, ותחת ההבנה שאתגר ההגנה על הכוחות בחזית מחייב ארגון, פיקוד ושליטה ואמצעים שונים מאתגר ההגנה על העורף. בדומה ליחידות הנ"מ של העבר, נדרש היום מערך הגנ"א טקטי בחזית.