צה"ל

זירה משנית, מגננה: חוסר ההיגיון של ישראל בעימות עם חזבאללה

הדעה הקוראת לישראל לצאת למבצע להרחקת חזבאללה מהגבול היא בעייתית, שכן גם אם המבצע יסתיים בהצלחה, תנאי הסיום שלו יצרו עבור חזבאללה תנאי פתיחה משופרים ללחימה אחרי המבצע – אופרטיבית ומדינית. לפחות בדיון הציבורי לא הוסבר כיצד תכפה ישראל את סיום הלחימה על חזבאללה והציר. יתרה מזו, לא ברורה החתירה להסדרה נוספת בנוסח החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שכן גם ההחלטה המקורית מעולם לא נאכפה. ספק אם במצבה של ישראל דהיום – מצב הצבא, הכלכלה, יחסי החוץ והלגיטימציה – נכון ליזום לחימה עצימה בחזית שנייה. ישראל תשגה אם תנהג מול הציר באופן שידחוף אותו לאמץ מטרות מלחמה עצמאיות משל עצמו. (ולא רק לפעול כנגזרת של הלחימה בעזה).

צוק איתן – הלקחים שלא למדנו בנושא סיום מלחמות

צה"ל לא מתכנן איך לסיים את המלחמות שהוא מתכנן ומתכונן אליהן. "מנגנון הסיום", ו"מנופי סיום" שכוללים תהליך פורמאלי ומנופים שמשפיעים על השחקנים, דורש תכנון וניהול כדי שניתן יהיה להשיג את יעדי המלחמה במחיר ובזמן סבירים. בשנים האחרונות נראה כי תכנון הסיום הוזנח בתוכניות הצה"ליות, לקח שלא נלמד מתחקירי מבצע צוק איתן. בצה"ל מקובל לראות במבצע צוק איתן, תולדה של מיסקלקולציה שהובילה לעוד מבצע בשורת המבצעים בעזה. המאמר מציע הסבר אחר לפעולות חמאס, מציג באור חדש את ההתנהלות הישראלית בצוק איתן, ושואל מה ניתן ללמוד, הגם שבאיחור ניכר, על מצבנו כיום. מבצע צוק איתן היה תולדה של מצוקה אסטרטגית של חמאס שהובילה אותו לפתוח במלחמה יזומה כנגד ישראל שמטרתה הסרת הסגר והבידוד בו מצא עצמו הארגון לאחר נפילת מורסי, והשלכות מלחמת האזרחים בסוריה. מקבלי ההחלטות בישראל לא הבינו שחמאס יוצא למלחמה ומדוע. אי ההבנה הזאת גרמה לממשלת ישראל לנסות ולהגיע להפסקות אש בלי להתייחס ליעדי חמאס ולמצבו, מה שגרר למלחמה ארוכה של חמישים ימים, כולל מהלך קרקעי שלא נוצל להגעה לסיום המלחמה. סיבות שונות גרמו לכך שבעקבות המבצע לא התבררה השאלה מדוע התארכה כל כך המלחמה. לו הייתה מתבררת שאלה זו ייתכן ותכנון הסיום היה מקבל את החשיבות הראויה לו ולצה"ל היו כלים טובים יותר להגיע לסיום מלחמת חרבות ברזל.

נטל החשמל של עזה ביום שאחרי המלחמה

התלות הרבה של רצועת עזה במקורות חשמל, דלק ומים מישראל הפכה מיתרון אסטרטגי למעמסה כלכלית, ביטחונית והומניטרית ככל שהמלחמה נמשכת. שיקום עזה ביום שאחרי חייב לכלול הקמת תשתיות עצמאיות ברצועה וחיבורן למדינות אחרות על-מנת להסיר מעל ישראל את עול הטיפול בתושבי עזה.

אי אפשר להשיט ספינה במילים *

איומו של ארדואן לפיו טורקיה תפלוש לישראל כפי שפלשה ללוב ולנגורנו-קראבאך נתפס כאמירה החמורה ביותר בהיסטוריה של יחסי ישראל-טורקיה. מאמר זה מתאר את ההקשר והרקע הפוליטיים במסגרתם הושמע האיום, ומנסה לתת מענה לשאלות כגון - מה עומד מאחורי האיום ולאן הוא עלול להוביל ביחסי שתי המדינות. המאמר מנתח את האתגרים הפוליטיים והכלכליים העומדים בפני ארדואן תוך התייחסות ליחסי החוץ של טורקיה בשנים האחרונות, וגורס כי יש להתייחס ברצינות ובחומרה רבה לאיומי ארדואן. אמנם קשה להאמין כי יתממשו בשלב זה, אך בהחלט יש לפקוח עין לכיוון טורקיה בעתיד.

כבל החשמל בין יוון, קפריסין וישראל – האם הפרויקט מעשי ובר מימוש?

ביטחון אנרגיה הפך בשנים האחרונות לביטוי מרכזי וחיוני ביותר בסדר היום של מדינות רבות, ולא כל שכן בקרב מדינות שסובלות מבידוד מדיני ואנרגטי. המלחמה הנוכחית חידדה עד מאוד את ההכרח בתכנון ארוך טווח, אשר ייתן מענה לפגיעה או מחסור בייצור החשמל בישראל. מערכת היחסים ההדוקה, שהתפתחה בעשור האחרון בין ישראל לבין יוון וקפריסין מאפשרת ומעודדת פרויקטים מעין אלו. אחד מהם, שנמצא בשנים האחרונות על שולחן המגעים והדיונים בין שלוש המדינות, הינו כבל חשמל שיחבר ביניהן. מדובר בפרויקט שאפתני ויקר, שמעלה סימני שאלה לא מעטים ביחס למעשיותו. אולם, בנסיבות הנתונות חיוני ביותר להעביר את הסוגייה האסטרטגית הזו מהצהרות מדיניות חיוביות לשפת המעשה. נדרש לקבל החלטות ולהקצות תקציבים מתאימים על מנת לנצל את שעת הכושר המדינית במשולש הישראלי—קפריסאי-יווני למתן מענה במישור האנרגטי הכה חיוני לישראל.

לא גבול. חזית.

אסטרטגיית הפיוס וההרתעה השליכה גם על חשיבה הצבאית. בעשורים האחרונים הפכה גדר הגבול מאמצעי טקטי לחסם מחשבתי. הגדר הבחינה בין "שטחם" ל"שטחנו", בין מרחב מסוכן לבין שטח בטוח לכאורה. אסור שלקח הכשלון באוקטובר יתמצה בהקמת מכשול חזק יותר. את מכשולי הגבול בצפון ובדרום בנינו פעמים רבות מדי בעשורים שחלפו, הם תמיד מתיישנים ונכשלים. גבול הוא מושג מדיני. המושג הצבאי הרלבנטי הוא "חזית". החזית, משני עברי הגבול, היא מרחב לחימה מאתגר המחייב יותר עצמאות טקטית לכוחות ובפרט בתחומים של איסוף קרבי, סיוע אש והגנה אווירית. מעתה בצבא אמרו "חזית".

חרבות ברזל: המאזן האסטרטגי עד כה ומה הלאה

עשרה חודשים לאחר מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר ניתן לערוך מאזן הישגים אסטרטגי של הצדדים. בנוסף לאבידות הכבדות בנפש והפצועים הרבים הצליח חמאס לערער את החברה הישראלית ולגרום בתוכה למחלקות סביב נושא החטופים. חמאס גם הצליח לערער את מעמדה הבינלאומי והמשפטי של מדינת ישראל. גם מצבה הכלכלי נפגע קשה וממשיך להתדרדר. חמאס החזיר למרכז הבמה את הנושא הפלסטיני כתנאי להסדר אזורי, וגייס לצידו את השלוחים האיראנים בעיקר חזבאללה והחותי'ם למלחמת התשה נגד ישראל. אולי ההישג הגדול הוא פינוי אוכלוסייה של יישובים יהודים בתוך ישראל הריבונית לראשונה מאז הקמת המדינה. מהצד השני ישראל נמצאת לקראת ריסוק החמאס ככוח צבאי מאורגן והוצאת חזית אחת "ממעגל האש" שיצרה איראן סביב ישראל. ההתקפה האיראנית על ישראל הוכיחה שיתוף פעולה אפקטיבי של קואליציה אזורית צבאית תחת הנהגה של פיקוד מרכז האמריקני והוכיחה שלישראל יש מערכת הגנה אפקטיבית כנגד טילים בליסטים. ישראל השתחררה מהחשש לתמרן וחיילי המילואים חזרו להוות את הכוח המרכזי בצה"ל. גם החברה האזרחית הוכיחה את יכולת ההתגייסות שלה. חמאס לא הצליח לגייס לצידו את ערביי ישראל ולא לגייס את הגדה להתקוממות משמעותית. בשלב זה ישראל עומדת בפני דילמה קשה בין שתי חלופות קשות. ייתכן והתפנית האסטרטגית, אם וכאשר תגיע, לא תהיה קשורה בהכרח להתפתחות אזורית אלא להתפתחות בסדר העולמי, כפי שקרה בפעמים קודמות בהיסטוריה של האזור.

מקרב בדר לתבוסה צבאית – מלחמת עזה בתפיסת חמאס

פלישת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 נתפסה בראיית חמאס כהתגשמות הנבואה על חורבן ישראל, וכמהדורה פלסטינית של קרב בדר, קרב בו הצליח כוח מאמינים קטן בפיקודו של הנביא מחמד להביס כוח גדול של אנשי קורייש ומכה שהתנגדו לנבואתו. הקרבות ב-7 באוקטובר נתפסו כניצחון אלוקי של המאמינים על אויבי אללה, ופסוקים ברוח זו שודרו לרוב. מעקב אחר המאמרים שפורסמו באתר המידע של חמאס, מרכז אלפלסטיני לאלאעלאם, נותנים הצצה לתמורות שחלו בהשקפה מתחושת הקרב האלוקי ועד להודאה כי הובסו בקרבות. לאחר הסבל הרב שהמיטו על רצועת עזה ואנשיה, נאלצים בחמאס להסביר לציבור הפלסטיני מדוע בכלל פרצו במלחמה מלכתחילה, ומדוע לא ציפו לתגובה צבאית משמעותית של ישראל, ולשכנע את הציבור הפלסטיני, במיוחד זה שברצועת עזה, שסבלם של התושבים וההקרבה לא היו לשווא.

הדיון על עתיד עזה צריך להיעשות לאור מספר חלופות

אפשר לתאר חלופות שונות לעתיד עזה. בנייר זה אציג חמש חלופות שהשיקולים לדיון ולבחירה ביניהן הן בליבה האסטרטגית ארוכת הטווח להבטחת קיומה של מדינת ישראל: השמדת היכולות הצבאיות של חמאס; ביטול שליטת חמאס בעזה; והיחסים עם ארצות הברית. שיקולים אסטרטגים פחות ליבתיים הם החזרת החטופים; הצפון; היחסים עם האזור; והלגיטימציה. החלופות המובחנות בראיית הכותב: חלופת החמאס – הבעייתית ביותר; חלופת הרשות; החלופה הצבאית-אזרחית - נראית המאוזנת ביותר במענה לשיקולים; חלופת הכאוס; וחלופת הריבונות שגם היא בעייתית מאוד. ראוי ונכון להמשיך בדיון השוואתי מורכב על מערכת השיקולים ועל החלופות ולהימנע מדבקות תפיסתית ופוליטית באחת מהן.

לחלץ את המלחמה – שיקום עזה הוא יוזמה התקפית

מלחמות ישראל, לפי תפיסת ביטחון המסורתית, נועדו לסיכול והסרת איומים צבאיים, לא לעיצוב פוליטי של המרחב. מכאן ההתמקדות המוכרת שלנו בממד הצבאי. אלא שמטרת המלחמה בעזה שאפתנית יותר – השמדת משטר חמאס. בהתאמה, מימושה תלוי בממדים נוספים. שיקום זוחל של חלקים מעזה על-בסיס ההישגים הצבאיים עשוי להשיב לידינו את היוזמה האסטרטגית, להעתיק חזרה את הלחץ אל חמאס ולשמש מנוף לחץ להשבת החטופים. זו גם הזדמנות חד-פעמית לעצב פיסית את הרצועה ההרוסה לאור אינטרסים ישראליים. כשנחלץ לבסוף מהפינה האסטרטגית אליה נקלענו, מוטב שנשוב לגישה הישראלית הצנועה למלחמות. נתמקד בהסרה יעילה של האיומים בזמן, ונותיר את עסקי ההנדסה הפוליטית למעצמות.