חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

צה”ל

אסור להתעלם מהתעצמותו של חזבאללה עשרת מונים בכמות ואיכות הטילים והרקטות שברשותו מאז 2006. במבצע הבא יהיה בידי צה״ל להגיע להישגים גדולים – אם צה״ל יעבוד נכון, אם הגורמים המדיניים יהיו ברורים בכוונותיהם, ואם ההוראות שלהם תהינה קשורות למציאות בשדה המערכה. כתמיד, גם לאחר ההישגים הצבאיים תעמוד השאלה כיצד הם מתרגמים להישגים מדיניים, וצריך לעשות זאת הרבה יותר טוב מאשר ב-2006.
הטענה כי "הכיבוש" הוא הסיבה לטרור הפלסטיני עומדת בסתירה לעובדות ההיסטוריות, למציאות הקיימת ולהיגיון הבריא. כבר עשרים שנה, מאז הסכם הביניים משנת 1995 והפריסה מחדש בחברון בשנת 1997, שישראל למעשה איננה שולטת באוכלוסייה הפלסטינית בגדה ובעזה. הטרור הפלסטיני התגבר לא בתגובה ל"כיבוש" אלא דווקא בתגובה לסיומו.
השימוש בכוח מסיבי במבצע בסגנון "זבנג וגמרנו" לא יוכל לבער את החמאס מעזה, משום שלחמאס שורשים עמוקים בחברה הפלסטינית. גם אם תושמד המכונה הצבאית של החמאס, עדיין ימשיכו להתקיים תשתיותיו האזרחיות של הארגון. האופציה הסבירה היחידה שיש לישראל היא להמשיך באסטרטגיית "כיסוח דשא", מוגבלת מבחינה צבאית ומכוילת מבחינה פוליטית.
אורך החיים של דוח ועדת לוקר היה קצר ביותר, קצר אפילו בהשוואה לדוחות דומים אחרים. מן הסתם, גם אם לחלק מן ההמלצות שבדוח תהיה תקומה, לא לתוצאות עגומות כאלה פיללו יוזמיו. ואולי דווקא כן? כך או כך, ניתן להקשות האם ועדה מסוגה של "ועדת לוקר" היא בכלל מסגרת מתאימה לבחון ולהמליץ בסוגיות הקשורות לגודלו של תקציב הביטחון והרכבו.
השימוש שעשתה ישראל בכוח נגד שחקנים לא-מדינתיים במאה העשרים ואחת זכה לתשומת לב אקדמית רבה ולמידה גדושה של ביקורת. מאמר זה טוען כי רוב-רובה של ספרות זו אינו מבין את הרציונל הישראלי העומד מאחורי השימוש בכוח צבאי, ואינו מעריך נכון את השינויים שחלו בהערכת האיומים של ישראל ובחשיבתה האסטרטגית.

תפריט נגישות