בטור שפורסם ב" הארץ טוען יגיל לוי, על בסיס "השוואה יסודית" כי צה"ל במלחמתו בעזה אינו צבא מוסרי כפי שהוא טוען. טענתו מתבססת על מעט עדויות מהשטח ובעיקר על אותה "השוואה יסודית" מבוססת מספרים. מסד הנתונים של לוי הוא פשוט. כ-43,000 עזתים נהרגו במלחמה (נתוני חמאס), מתוכם כ-17,000 מחבלים (נתוני צה"ל), וכ-350 חללי צה"ל (נכון לאוקטובר 2024). השיטה למדידת מוסריותו של הצבא, לפי לוי, נשענת על היחס בין חיילים לבין אזרחים הרוגים. היחס הזה עומד לפי חישוביו על 68 אזרחים עזתים לכל חייל הרוג. זהו יחס גבוה מזה שהיה במבצע צוק איתן או בקרב האמריקאי לכיבוש פאלוג'ה. שיעור הרוגים אזרחיים של כ-60% מכלל ההרוגים העזתיים מעיד לשיטתו כי צה"ל "העביר את הסיכון" לאזרחים העזתים יותר מכפי שנהגו צבאות מערביים במקרים אחרים.

המהלך בצפון מסמן אסטרטגיה ישראלית ברורה - השבת תושבי הצפון לבתיהם על-בסיס רצועת אבטחה צרה והסכם פירוז מדיני נוסח 1701. אסטרטגיה זו כרוכה בסיכונים מבצעיים ואסטרטגיים. במישור המבצעי מתקיים סיכון יחסי של הכוחות הלוחמים, שכן המהלך הצבאי מותיר את כוחותינו חשופים ליחידות האויב הפרוסות מצפונם. יחידות האויב בדרום לבנון לא נפגעו כמו דרגי הפיקוד הגבוהים, והן פנויות, יחסית, להשיב את שיווי משקלן ולבחור אם ליזום מהלכים, בשעה שאבטחת כוחותינו נשענת על תצפית ואש בלבד. במישור האסטרטגי הותרת כוחו הקרקעי של האויב בדרום שלם כמעט מבטיחה את שיקומו העתידי של הארגון. אם תצליח האסטרטגיה והאויב אכן יבחר לסגור את המלחמה, יכנסו הצדדים למרוץ התכוננות לקראת המלחמה הבאה. הבחירה של ישראל באסטרטגיה זו ממחישה שגם בשיא הצלחת המערכה נגד חזבאללה, טקטיקות של לוחמה בטרור, מוצלחות ככל שתהיינה, אינן תחליף ליכולת מלחמתית הכרעתית. הבנה זו צריכה להיות הבסיס למרוץ ההתכוננות הישראלי.