ניצחון והכרעה חד הם, והם מהווים את יסוד המפתח בתורת הביטחון הלאומי. בשנים האחרונות נשחק יסוד זה, וה-7 באוקטובר החזיר אותו למרכז העיסוק הביטחוני. ניתן להגדיר ארבעה סוגים של ניצחון: טקטי - היכולת של יחידות צה"ל לשלול את יכולת הלחימה של האויב; האופרטיבי - היכולת של הדרג האופרטיבי לפרק את המערכת הלוחמת העומדת מולו, מה שקורה כעת בעזה; אסטרטגי (או של רמת האסטרטגיה הצבאית) - היכולת להסיר את האיום הצבאי לשנים רבות קדימה; והרבתי (או של רמת האסטרטגיה הלאומית) - הניצחון הצבאי מוביל לשינוי מן היסוד של תמונת המצב האסטרטגית (שלום, משטר אחר). נראה כי 'הניצחון המוחלט' עליו מדברים בהקשר עזה הנו ניצחון אסטרטגי, שבהינתן חיבור נכון בין מהלכים צבאיים למהלכים אזרחיים וכלכליים עמוקים יוכל להביא לשקט ביטחוני יחסי של עשור ואולי יותר.

שיחות פאריז והמשא ומתן בין ארגון חמאס לבין ישראל בסיועם של ארצות הברית, קטאר ומצרים, חושפות את ההבדלים והגישות בין ישראל לבין חמאס ביחס למתווה הרצוי לסיום המלחמה. קשה לקבוע כיצד תסתיים המלחמה, בין היתר היות ומעורבים בה שחקנים נוספים בייחוד איראן וכלל ארגוני הפרוקסי שלה. מהפרסומים עד כה ניתן ללמוד על שני תנאים שחמאס מתעקש עליהם ולא בכדי. האחד - נסיגה ישראלית מלאה מכל רצועת עזה כולל מהפרימטר הביטחוני. השני - הפסקת אש מוחלטת שלראשונה בתולדות מלחמות חמאס וישראל בעזה תגובה בערבויות בינלאומיות. לישראל אסור להסכים לכך שתנאים אלו יהיו חלק מתמונת הסיום של המלחמה, כיוון שמשמעותם היא חזרה לסטאטוס של ה-6 באוקטובר 2023.

הסרת איומים היא חלק מובנה של הביטחון הלאומי. לעומת זאת, קידום עקרונות ערכיים כמו – עליונות ערך חיי אדם, למשל, בעניין שחרור שבויים וחטופים; הקמת יישובים בחבלי ארץ שנויים במחלוקת; והמחיר שמוכנים לשלם עבור מאמץ להגיע לשלום - אינו חלק אורגני של הביטחון הלאומי. לכן, שילוב של ערכים כאלו באסטרטגיית הביטחון הלאומי ויישומם צריכים להתבצע על בסיס דיון עמוק והסכמה רחבה. אלו מצריכים ניתוח סדור והגיוני על ה"למה", ה"מה" ו"האיך" ובמסגרת זו התמודדות עם המתחים המובנים שהם יוצרים מול ערכים אחרים ומגבלות אסטרטגיות ואופרטיביות. זהו דיון במאפיינים שונים מההתכתשות האמונית חסרת וסרת הטעם המאפיינת את השיח הנוכחי.

כיבוש שטח והחזקתו שהיו בעבר מרכיב מרכזי בתפיסה של צה"ל בכל רמות המלחמה, הפכו במהלך שנות הלחימה בטרור ובגרילה בעזה ובלבנון, ולאחר מכן בעימותים מבוססי האש מנגד, לעניין שנתפס כמעט בלתי רלוונטי. הטענה היא כי התעלמות משטח שנכבש כהישג בפני עצמו, היא שגיאה גדולה, משלוש סיבות: הראשונה: איבוד שטח הוא אובדן כואב לאויבנו, ולכן כיבוש שטח אויב והחזקתו (תוך פינוי אוכלוסייה לצרכי הגנתה), יחשבו מבחינתו להפסד; ברמה המדינית, החזקת שטח היא קלף מיקוח במשא ומתן מדיני; השנייה: מדובר ביתרון א-סימטרי מובהק לטובת צה"ל - רק הוא יכול לכבוש שטח, לטהרו מאויב ולהגן עליו נגד התקפות נגד; השלישית: לאחר תקופה ארוכה של 'מלחמות ברירה' בהן היינו הצד החזק, יש להכיר כי חזרנו לעידן של 'מלחמות אין ברירה', בהן כיבוש שטח והחזקתו הוא מרכיב שיש לו לגיטימציה פנימית וחיצונית. מוצע להחיל תובנה זו על מלחמה עתידית בלבנון.

התנועה החות'ית בתימן הכריזה מלחמה על ישראל ב-31 באוקטובר, ואיום הטילים החות'ים המסופקים וממומנים על-ידי איראן על ישראל נועד להפוך למאפיין קבוע בסביבת איומי הטילים על ישראל. איום מוחשי ומסוכן לישראל כמו איומי הטילים מעזה ומלבנון.

צה"ל מנצח במלחמת חרבות-ברזל, ומעמדה של מדינת ישראל מתחזק. החמאס הפסיק לתפקד כארגון וכמערכת צבאית בכל מקום שצה"ל הגיע אליו, הישגים משמעותיים בעסקת החטופים, ששברה את הדפוס הרגיל בתחום זה, הצלחות מבצעיות משמעותיות מול חזבאללה, פעילות הקואליציה האמריקנית נגד האיום החות׳י, השינוי החיובי בגישה הרוסית לאור ההצלחות הישראליות, התמיכה מצד הודו ויפן והגישה המאוזנת מבעבר בדעת הקהל הבינלאומית. האתגר הגדול הוא לשמר ולהגדיל את המומנטום החיובי. לשם כך יש להמשיך במערכה ולנצל את ההזדמנות לתהליך בנייה מחדש בחסות אזורית ובינלאומית, שתיצור בעזה ממשל מקומי חדש הממוקד בצרכיי האוכלוסייה, שיהווה משקל נגד אפקטיבי לכל ניסיון השתלטות מחדש של חמאס.

תורת הביטחון של ישראל קרסה ב-7 באוקטובר, והדרך בה מנוהלת מלחמת חרבות ברזל משנה את רכיביה מהיסוד. ביום שאחרי המלחמה יידרש דיון עומק ברכיביה. כיצד נכון לקיים דיון כזה? נכון יהיה לשקול הפרדה בדיון: בעיסוק באסטרטגיית הביטחון הלאומי ידונו שאלות יסוד כמו - האם אנו לא נותנים משקל יתר לאתגר האיראני? מה הוא בסיס התפיסה הלאומית לגבי הסוגייה הפלסטינית? מה המינון הנכון בין עצמאות לבין תלות בארצות הברית? והאם ישראל היא מדינה אשר מנהלת סיכונים או מעצבת את המרחב? בדיון על תורת הביטחון יידונו סוגיות של חזרה לתפיסה של מלחמת מנע, הרחבת הגיוס במסגרת עקרון צבא העם, והעיסוק ברכיבי התורה (הרתעה, התרעה, הגנה, הכרעה): האם לא נכון לייצר דרוג ברור בין הרכיבים הליבתיים – הרתעה והכרעה – לבין אחרים ונוספים – כמו סיכול ומניעה – שהם רכיבים מאפשרים? את הדיון הזה נכון לשקול לעטוף בחקיקה מחייבת, שלפיה כל ממשלה חדשה תצטרך לאשר את אסטרטגיית הביטחון שלה בכנסת כתנאי להמשך כהונתה; תורת הביטחון תצטרך להתעדכן באופן מחייב – בהובלת שר הביטחון – מידי מספר שנים; ואילו אישור שנתי של מדיניות הביטחון יהיה תנאי להעברת תקציב המדינה.