מבט מבס"א

אסור להתעלם מהתעצמותו של חזבאללה עשרת מונים בכמות ואיכות הטילים והרקטות שברשותו מאז 2006. במבצע הבא יהיה בידי צה״ל להגיע להישגים גדולים – אם צה״ל יעבוד נכון, אם הגורמים המדיניים יהיו ברורים בכוונותיהם, ואם ההוראות שלהם תהינה קשורות למציאות בשדה המערכה. כתמיד, גם לאחר ההישגים הצבאיים תעמוד השאלה כיצד הם מתרגמים להישגים מדיניים, וצריך לעשות זאת הרבה יותר טוב מאשר ב-2006.
הפיוס בין ישראל לבין טורקיה אמנם מעורר מספר שאלות מוסריות לגיטימיות, אולם הוא יוצר תנאים, שהם במידה רבה לטובתה של ישראל בהשוואה לפני הדברים כפי שהיו לאחרונה. הפיוס מסיט ממסלולם איומים משפטיים, מאפשר את הפסקת הלחץ הטורקי על ישראל בכל הקשור למצור על עזה, ומגביר במידה ניכרת את סיכוייה של ישראל להשתתף באופן מלא בפעילויות ברית נאט"ו.
הטענה כי "הכיבוש" הוא הסיבה לטרור הפלסטיני עומדת בסתירה לעובדות ההיסטוריות, למציאות הקיימת ולהיגיון הבריא. כבר עשרים שנה, מאז הסכם הביניים משנת 1995 והפריסה מחדש בחברון בשנת 1997, שישראל למעשה איננה שולטת באוכלוסייה הפלסטינית בגדה ובעזה. הטרור הפלסטיני התגבר לא בתגובה ל"כיבוש" אלא דווקא בתגובה לסיומו.
השימוש בכוח מסיבי במבצע בסגנון "זבנג וגמרנו" לא יוכל לבער את החמאס מעזה, משום שלחמאס שורשים עמוקים בחברה הפלסטינית. גם אם תושמד המכונה הצבאית של החמאס, עדיין ימשיכו להתקיים תשתיותיו האזרחיות של הארגון. האופציה הסבירה היחידה שיש לישראל היא להמשיך באסטרטגיית "כיסוח דשא", מוגבלת מבחינה צבאית ומכוילת מבחינה פוליטית.
המשטר הסורי הפעיל לאחרונה נשק כימי תקני (הנמצא בשימוש צבאי) נגד ארגון המדינה האסלאמית. המתקפה הוכיחה כי מאגר הנשק הכימי של סוריה לא פורק במלואו. שימוש נוסף בנשק זה עלול להביא להסלמה מסוכנת של הסכסוך.
ישראל הבינה אט אט שהפלסטינאים אינם שותף לשלום וגם אינם מסוגלים לבנות מדינה. לכן, אימצה ישראל למעשה אסטרטגיה של ניהול סכסוך בסוגיה הפלסטינית. אסטרטגיה כזאת אינה פוטרת את בעליה ממספר דילמות. האם ישראל צריכה לדבר בגלוי על הסיכויים הקלושים ל"שתי מדינות לשני עמים" או לרצות את הקהילה הבינלאומית בניסיונות סרק במו"מ לשלום? האם ישראל צריכה להגביר את השימוש ב"מקל" על חשבון ה"גזר" כלפי הרשות הפלסטינית העוינת? האם התמוטטות הרשות משרתת אינטרסים ישראלים? עד כמה צריכה ישראל לגלות יוזמה בסוגיה הפלסטינית?
העובדה שסעודיה נטלה על עצמה לקיים בפועל את ההתחייבויות שהוטלו על מצרים במסגרת חוזה השלום שלה עם ישראל, מעידה כי קיומה של ישראל באזור שוב איננו נתפס על-ידי סעודיה, ממנהיגות העולם הערבי, כעיוות שיש לתקן.
שלושת סוגי הסמכות השיפוטית המוגדרים בשטחים שונים ביהודה ושומרון – שטחי A, B, ו-C – נועדו במקור להוות פתרון זמני לטווח קצר, עד שניתן יהיה לנסח הסכם שלום אמיתי בין ישראל לבין הפלסטינים. יותר מעשרים שנה לאחר מכן אנו רואים כי שני הצדדים הפרו ועודם מפרים באופן נרחב את הפרמטרים המקוריים שהוגדרו. כך למשל, ישראל חודרת דרך קבע לשטח A בשל סיבות ביטחוניות, בעוד שהרשות הפלסטינית (בתמיכת האיחוד האירופי) מבצעת בנייה בלתי חוקית ומסוכנת באזורי מפתח של שטח C, הנחשבים קריטיים מנקודת מבטה של ישראל. ישראל חייבת לשים קץ להפרות הללו באופן נחוש.

תפריט נגישות