מבט מבס"א

הדיון על עתיד עזה צריך להיעשות לאור מספר חלופות

אפשר לתאר חלופות שונות לעתיד עזה. בנייר זה אציג חמש חלופות שהשיקולים לדיון ולבחירה ביניהן הן בליבה האסטרטגית ארוכת הטווח להבטחת קיומה של מדינת ישראל: השמדת היכולות הצבאיות של חמאס; ביטול שליטת חמאס בעזה; והיחסים עם ארצות הברית. שיקולים אסטרטגים פחות ליבתיים הם החזרת החטופים; הצפון; היחסים עם האזור; והלגיטימציה. החלופות המובחנות בראיית הכותב: חלופת החמאס – הבעייתית ביותר; חלופת הרשות; החלופה הצבאית-אזרחית - נראית המאוזנת ביותר במענה לשיקולים; חלופת הכאוס; וחלופת הריבונות שגם היא בעייתית מאוד. ראוי ונכון להמשיך בדיון השוואתי מורכב על מערכת השיקולים ועל החלופות ולהימנע מדבקות תפיסתית ופוליטית באחת מהן.

מלחמה בצפון, תקציב הביטחון ואסטרטגיה

מתקפה בלבנון צריכה להכריע ולהסיר את איום חזבאללה, אחרת היא תסתיים בהסכם שאין בו אמון ושניתן להשיגו בלעדיה. גישת הענישה, שיש שעדיין מטיפים לה, הכזיבה. "אחריות מדינתית" לבנונית מתחרזת עם "חמאס מוחלש מורתע". צה"ל, שנבנה עשורים למבצעים לא-הכרעתיים, אינו מוכן למלחמה הכרעתית, קל-וחומר לאחר חודשי התשה ארוכים. ערב מלחמת העולם הראשונה סברו גנרלים צרפתיים כי דור הצעירים האמיץ יותר ינצח את התותח והמקלע. גישת הכרעה צבאית מבוססת מורל ורוח לבדם היא שגיאה. עלינו להתפנות מהמערכה הנוכחית, שמוצתה, ולחדש את כוח המחץ של צה"ל במאמץ לאומי עליון. אפשר וצריך להיערך ולהכריע בצפון, לרבות מאמצים משלימים בדרום, תוך שנתיים.

לנצח במלחמת שלושים השנים

את ההיסטוריה הישראלית יש לספר מחדש כרצף של שלוש מלחמות היסטוריות ארוכות. "חרבות ברזל" אינה עומדת בפני עצמה, המערכה בעזה היא שלב מעבר קריטי, תפיסתי ומעשי, ממגננה למתקפה, במלחמה ארוכה עם שלוחי איראן. כדי לממש את הישגיה נדרשת לישראל הפוגה בת שנים ספורות בה יגובשו האסטרטגיה והכוח הצבאי למתקפה עצמה. נדרשת למידת אמת ברמה המדינית והצבאית. נדרש פיוס לאומי. נדרשים מהלכי חירום נחרצים לבניין עוצמה צבאית מתאימה יותר.

האו"ם נגד השלום

החלטת האו"ם מ-10 במאי, לשדרוג מעמד המדינה הפלסטינית אינה מפתיעה ומהווה המשך ישיר להחלטות קודמות, ובראשן ההחלטה מ-29 בנובמבר 2012 - להעניק לרשות פלסטינית מעמד של מדינה משקיפה שאינה חברה. מאז שנות השבעים יש רוב אוטומטי כמעט להחלטות אנטי-ישראליות באו"ם. רוב זה כולל את המדינות המוסלמיות ומדינות המגדירות עצמן כחלק מ"הדרום העולמי" כגון מדינות אפריקה וחלק ממדינות דרום אמריקה, הידועות בגישתן הביקורתית כלפי ישראל. ההכרה ברשות הפלסטינית מאפשרת לפלסטינים לקבל מדינה עצמאית מוכרת ללא תהליך שלום וגבולות ברורים בינה לבין ישראל. זהו מצב שאש"ף חותר אליו כבר מ-1974. הקמת מדינה פלסטינית ללא שלום עם ישראל היא מתכון בטוח לאי-יציבות ומלחמה תמידית במזרח התיכון.

ניהול המלחמה אחרי ה-7 באוקטובר:
מחדל או עוולה?

מטרת המלחמה העיקרית של ישראל היא מיטוט שלטון חמאס; מטרה שאפתנית המבקשת לשנות את המציאות המדינית-אסטרטגית. על מנת להשיג מטרה זו, יש צורך בשיתוף פעולה בינלאומי, על מנת להבטיח לגיטימציה לשלטון החדש, מימון שיקום הרצועה, ניהולה האזרחי, העברה של עובדי הציבור העזתיים למעסיק חדש, דה-רדיקליזציה וביטחון הפנים. כלומר, בהקשר הייחודי של חרבות ברזל, קיים הכרח במלחמה קואליציונית. ואכן, המלחמה נפתחה בהתייצבות חסרת תקדים של ארצות הברית, המערב, ומדינות ערביות מתונות לצד ישראל, אך השילוב של סירוב לקיים דיאלוג עם השותפות הבינלאומיות על זהות השלטון שיחליף את חמאס, גרירת הרגליים בנושא ההומניטרי, מסרים קיצוניים וניהול לקוי של ההיבט המשפטי, גרם לפגיעה עמוקה בלגיטימציה של ישראל ובכוחה לרתום את הקהילה הבינלאומית להשגת מטרות המלחמה. פגיעה זו נעשתה כשאין רווח בצידה, וכשהתנהלות הממשלה הרחיקה אותה ממימוש מטרות המלחמה. אלא אם יתחולל שינוי עמוק בדרך ההתנהלות של הממשלה (ואם לא מאוחר מדי), נראה שמצבה של ישראל בשנים הבאות יהיה גרוע ממצבה לפני המלחמה.

המלחמה החשאית מאחורי חילופי האש

מלחמת ההתשה בצפון אינה רק מערכת של משוואות תגובה. היא גם מרוץ-למידה והתכוננות לקראת מערכה בה שני הצדדים ינסו להכריע את הכוח הצבאי היריב. חילופי האש מספקים לאויב הזדמנות לנסות וללמוד את מערך ההגנה האווירית הישראלי לפרטי-פרטיו. זהו סיכון שראוי לתת לו את המשקל הראוי.

מבצע "הבטחה אמיתית": נקמת איראן על חיסול בכיריה בדמשק

בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל שוגרו לעבר ישראל מאות טילים בליסטיים, כטב"מים וטילי שיוט מאיראן ומגרורותיה בעיראק, לבנון ותימן. המתקפה שכונתה על-ידי האיראנים "מבצע הבטחה אמיתית" נועדה לנקום בישראל על חיסול מפקד כוח קודס וצוות עוזריו כשבועיים לפני כן. הייתה זו תקיפה בעוצמה חסרת תקדים, שמגמדת את התקיפות הרוסיות על אוקראינה. מבצע הגנת ישראל בפני התקיפה - "מבצע מגן ברזל" - כלל הגנה בפני טילי השיוט והכטב"מים ויירוטם בעזרת מטוסי קרב של חילות אוויר ידידותיים, וחיל האוויר הישראלי. ההגנה בפני הטילים הבליסטיים התבססה על מערכי ההגנה של ישראל ושל הצי האמריקני בים התיכון. התכנון והביצוע היו משותפים לחיל האוויר הישראלי ולפיקוד המרכז של ארצות הברית. ההכנות המדוקדקות נשאו פרי והמבצעי האיראני היה כישלון מהדהד. האיראנים אינם רואים זאת כך וטוענים שהצלחת המבצע היא בעצם הפגיעה במטרה בישראל. בלימת המתקפה האיראנית הייתה הישג מרשים של מערך ההגנה המוטס והקרקעי של ישראל, אך היא הייתה בעיקר ניצחון אמריקני. הנשיא ביידן הראה לעולם כי ארצות הברית עומדת בהתחייבותה להגן על בעלות בריתה, ושלח בכך מסר ברור לסין בהקשר לטייוואן, ולרוסיה בהקשר לאוקראינה.

לחלץ את המלחמה – שיקום עזה הוא יוזמה התקפית

מלחמות ישראל, לפי תפיסת ביטחון המסורתית, נועדו לסיכול והסרת איומים צבאיים, לא לעיצוב פוליטי של המרחב. מכאן ההתמקדות המוכרת שלנו בממד הצבאי. אלא שמטרת המלחמה בעזה שאפתנית יותר – השמדת משטר חמאס. בהתאמה, מימושה תלוי בממדים נוספים. שיקום זוחל של חלקים מעזה על-בסיס ההישגים הצבאיים עשוי להשיב לידינו את היוזמה האסטרטגית, להעתיק חזרה את הלחץ אל חמאס ולשמש מנוף לחץ להשבת החטופים. זו גם הזדמנות חד-פעמית לעצב פיסית את הרצועה ההרוסה לאור אינטרסים ישראליים. כשנחלץ לבסוף מהפינה האסטרטגית אליה נקלענו, מוטב שנשוב לגישה הישראלית הצנועה למלחמות. נתמקד בהסרה יעילה של האיומים בזמן, ונותיר את עסקי ההנדסה הפוליטית למעצמות.

׳שבעת החטאים׳ של המודיעין: מצע לדיון

מאמץ ההתרעה המודיעינית מתוקף היותו חיזוי של העתיד לעולם יטעה. לכן יש להפחית את ההסתמכות עליו, להגדיל את שולי הביטחון ולנהל את הסיכונים בצורה מושכלת יותר. זאת, לא כהחלטה רגעית הנובעת מגודל הזעזוע מהפתעת ה-7 באוקטובר, שתישחק ותיעלם תוך מספר שנים, אלא מתוך שינוי יסודי בתמהיל המענה של תורת הביטחון הלאומי במבט של עשורים קדימה. לצד זאת קהילת המודיעין מחויבת לשפר את יכולתה להתריע, לא מתוך ניסיון למנוע את הכשל הגדול, שיקרה פעם בחמישים שנה, אלא על מנת לטייב את יכולתה לתרום למאמץ הביטחון המתמשך. בבואה לחקור את כשלי ההתרעה מציע מאמר זה הצעות - - לבחינה של הסיבות להם.

הזוהר הצפוני של הביטחון: אופקים חדשים לשיתוף פעולה נורדי-ישראלי

בשנים האחרונות, הוביל הסכסוך הגלוי באירופה להערכה מעמיקה ביבשת ולהשלכות מיידיות המורגשות בהיערכות אסטרטגית מחודשת באזורים הצפוניים. הצטרפותן של פינלנד ושוודיה לברית הצפון-אטלנטית מאותתת על שינוי בחשיבה הצבאית שבהן דבקו עשרות שנים, המחייב אותן לכיול מחודש. ההשפעה, שלכאורה אינה ישירה, מאפשרת לישראל לחזק את קשריה הביטחוניים עימן ולספק את רצונן לעבות את יכולות ההגנה שלהן לנוכח החשש מפני עימות עם רוסיה ושימוש אפשרי בכלי טיס איראניים נגדן.