עמוד בית

המדינות הנורדיות והאתגרים הביטחוניים במרחב הארקטי

בצל ההסכם שנחתם בין ארצות הברית, גרינלנד ודנמרק על שליטה צבאית באי, התפתחות הנתיב הימי הצפוני מגדילה את חשיבותן האסטרטגית של המדינות הנורדיות, דווקא בתקופה שבה מתעצם החשש מפני משבר ביחסים בין אירופה לבין ארצות הברית. במקביל, העמקת שיתוף הפעולה בין רוסיה לבין סין באזור הארקטי והתגברות הפעילות הצבאית והימית באזור מחייבות את מדינות נאט"ו לבחון את יכולות ההגנה ושיתוף הפעולה בצפון הגבוה. המדינות הנורדיות עשויות להידרש לחזק את התיאום האזורי ביניהן, תוך ניסיון לשמר את הקשר הטרנס־אטלנטי ולמנוע היווצרות פערים אסטרטגיים במרחב הארקטי.

האם ישראל יכולה להתחבר לנתיבי הנפט החדשים של סוריה?

סחר בחשמל בין ישראל לבין סוריה הוא אפשרי מבחינה טכנית, אך הוא מורכב יותר ממסחר בגז שכבר מתבצע בפועל בין הצדדים דרך ירדן. בניגוד לגז טבעי, חיבור רשתות חשמל בין מדינות מחייב איזון תדרים בזמן אמת ויוצר תלות בתשתית משותפת. המסלול הסביר ביותר לפיכך הוא מודל של חיבורי חשמל מוגבלים, הפיכים, ועצמאיים מהרשת הלאומית של שני הצדדים, אשר מיועדים לקהילות מוגדרות בצד השני של הגבול. הצעד הראשון יכול להתחיל בחיבור ניסיוני קטן מרמת הגולן ליישובים דרוזיים בדרום סוריה, המוזן על ידי טורבינות הרוח שכבר הוקמו באזור, יחד עם פאנלים סולאריים ואגירת חשמל. אספקת החשמל תסייע לייצוב ופיתוח הקהילות באזור הגבול שלישראל יש עניין בחיזוקן. גם לבנון תוכל להשתתף במסחר באמצעות פרויקטים נפרדים של אנרגיה סולארית ואגירה באזור הגבול הישראלי, כאשר חיבור ישיר לישראל יישקל רק לאחר שיפור משמעותי ביחסים בין שתי המדינות ובמצב הביטחוני בדרום לבנון. פרויקטים כאלה יוכלו לסייע בהפעלת משאבות מים, בתי חולים ושירותים עירוניים בדרום סוריה ובלבנון, ובה בעת להעניק לישראל השפעה על תהליך השיקום באזורי הגבול הצפוניים שלה. יוזמות כאלה אמנם לא צפויות להוביל לרשת אזורית משולבת במלואה בין שלושת השחקנים, אך הן עשויות להפוך ליותר ממיזם סמלי. הצלחתן תהיה תלויה בבניית אמון בין שני הצדדים, השגת הסכמת הקהילות המקומיות והבטחת יכולתו של כל צד להתנתק מהחיבור המשותף מבלי לערער את יציבות הרשת שלו.

המלחמה האווירית של אמריקה נגד איראן:
המחיר הכבד של הסירוב לקבל אבדות במלחמה

השימוש הנרחב של ארצות הברית במהלך המלחמה נגד איראן בחימוש מדויק של אש מנגד שהוא יקר במיוחד אינו נובע מצורך צבאי ממשי, אלא משקף שינוי עמוק בגישה האמריקנית לסיכוני לחימה. לנוכח חולשת מערכות ההגנה האווירית האיראניות, ניתן היה להשיג את מרבית מטרות התקיפה באמצעות פצצות זולות וזמינות בהרבה. העדפת הנשק היקר נובעת מהגישה ה"פוסט־הרואית" של ארצות הברית, המבקשת לצמצם כמעט בכל מחיר את הסיכון לאבדות בקרב. גישה זו עלולה לפגוע ביכולתה של ארצות הברית להתמודד עם עימותים עתידיים קשים יותר, ובראשם תרחיש של מלחמה נגד סין סביב טאיוואן.

מסחר ללא תלות: מודל זהיר למסחר בחשמל בין ישראל, סוריה ולבנון

מעבר לניצחון: כיצד יש להעריך את מלחמתה של ישראל נגד איראן?

המאמר טוען כי את הצלחת מערכות ישראל נגד איראן בשנים 2023–2026 יש למדוד לא לפי מספר המתקנים שהושמדו או הישרדות המשטר האיראני, אלא לפי התשובה לשאלה: האם ישראל שיבשה את האסטרטגיה הכוללת של איראן לבניית איום קיומי עליה. לאיראן הייתה אסטרטגיה משולבת בת שלושה מרכיבים: רשת פרוקסי אזורית ("טבעת האש") – חזבאללה, חמאס, מיליציות בסוריה ועיראק, החות'ים ועוד, שנועדה לאפשר מתקפה רב־חזיתית על ישראל; ארסנל טילים ורקטות ארוך־טווח, שנועד לשתק את ישראל ולאפשר פלישה של כוחות הפרוקסי; ותוכנית גרעין, שנועדה להעניק לאיראן חסינות אסטרטגית ולהרתיע את ישראל מפעולה. לאחר 7 באוקטובר 2023, כאשר "טבעת האש" קרסה, איראן האיצה את תוכניות הגרעין והטילים כדי לשקם את האיום. התקיפות של ישראל (וב־2026 גם של ארצות הברית) לא נועדו להפיל את המשטר או להשמיד כל יכולת צבאית, אלא למנוע מאיראן לשחזר את האסטרטגיה המשולבת. ישראל הצליחה לעכב ולהקשות משמעותית על יכולתה של איראן לבנות מחדש את האיום הכולל, על אף שהאיום לא נעלם לחלוטין.

בין דיוק ללגיטימציה: כיצד עיצבה מלחמת קרגיל את שותפויותיה האסטרטגיות של הודו

מלחמת קרגיל זכורה בהודו כניצחון צבאי, אך מורשתה חורגת מהשבת העמדות שתפסו כוחות פקיסטניים ב־1999. היא הייתה מבחן מוקדם ליכולתה של הודו להפעיל כוח קונבנציונלי תחת צל גרעיני, ונקודת מפנה ביחסיה עם ישראל וארצות הברית. ישראל המשיכה דפוס קודם של סיוע להודו בשעת חירום, אך הפעם הפכה מספקית חשאית לשותפה מבצעית אמינה, שסייעה להתאים בזמן אמת יכולות תקיפה מדויקת לצורכי המערכה. ארצות הברית, מצדה, העניקה משמעות מדינית לריסון ההודי ולחצה על פקיסטן לסגת. מלחמת קרגיל המחישה כי אוטונומיה אסטרטגית אינה מחייבת בידוד: הודו יכולה להסתייע בשותפים חיצוניים, לחבר בין טכנולוגיות שונות ולשמור בידיה את ההחלטה כיצד ומתי להפעיל כוח.

מניצחון תודעתי להדרה פוליטית:
חמאס והבחירות הפלסטיניות ב-2026

לאחר מלחמת 7 באוקטובר ותיעוד מעשי הטבח שביצע חמאס נגד אזרחי ישראל, נשחקה באופן דרמטי הלגיטימציה הפוליטית המועטה שעוד נותרה לו במערכת הפלסטינית. הבחירות המתוכננות לשנת 2026 – למועצה הלאומית הפלסטינית, למועצה המחוקקת ולנשיאות – מתקיימות במסגרת רפורמה מוסדית שנועדה להתאים את הרשות הפלסטינית לדרישות הבינלאומיות, בדרכה להשגת הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית עתידית. אחד ממאפייניה המרכזיים של הרפורמה הוא הדרה מודעת של חמאס ושל הג’יהאד האסלאמי מההליך הדמוקרטי, בשל מעמדם כארגוני טרור והעלות המדינית והמשפטית של שילובם. בכך הופכות הבחירות הפלסטיניות הקרובות לכלי ליצירת לגיטימציה חדשה למערכת הפוליטית הפלסטינית – לגיטימציה שאינה נשענת עוד על ניצחון חמאס בבחירות 2006, אלא על מבנה מוסדי שאיננו כולל אותו. חרף התמיכה הציבורית שלה זוכה חמאס על מתקפת 7 באוקטובר, היעדרו מן הבחירות הצפויות מלמד כי בפועל, לאחר המלחמה, איבד הארגון את מעמדו כלגיטימי בזירה הפוליטית הפלסטינית, והושאר בעיקר כגורם צבאי־מיליטנטי מחוץ למשחק המוסדי.

טראמפ ואמנות העסקה האיראנית

הדינמיקה בסוגיה האיראנית היא פועל יוצא של המפגש בין גישת טראמפ לניהול עסקים - קידום מצב של אי-יציבות כבסיס לקידום העסקה עד לחתימתה, ואז מימוש יציב; לבין הגישה של המשטר האיראני - למשוך את המשא ומתן עד שהעסקה תואמת ככל הניתן את החזון האידיאולוגי והאסטרטגי שלו, ולאחר חתימתה לשחוק אותה ככל הניתן. בין הגישות קיימת א-סימטריה בסיסית. בפני טראמפ ארבע חלופות בהצלבה בין ההכרעה בשתי סוגיות: כניסה נוספת לעימות רחב או חתירה להסכם. החלופות הן: מלחמה עד לכפיית הסכם ('כוס התרעלה'); מלחמה עד לאובדן יכולות איראניות ('מדינה כושלת'); המשך לחץ ללא מלחמה עד להשגת הסכם סביר ('הסכם מתגלגל'); והותרת איראן במצבה הנוכחי בדינמיקה של קריסה פנימה ('התפוררות'). חשוב שטראמפ וצוותו יסיימו את ההתלבטות, שמסייעת לאיראנים, ויתכנסו להחלטה באשר לחלופה הרצויה.

בין זיכרון לאינטרסים:
ישראל, טורקיה והסוגיה הארמנית

במשך שנים היה נושא העם הארמני אחד ממוקדי הרגישות המרכזיים ביחסי ישראל-טורקיה. אף שאין מדובר בנושא שעמד בלב היחסים הבילטרליים, הוא שב ועלה בכל פעם שנדונה שאלת ההכרה ברצח העם הארמני, והעמיד את ישראל בפני דילמה מורכבת: כיצד לאזן בין המחויבות לזיכרון היסטורי ולמאבק בהכחשת רצח עם, לבין החשיבות האסטרטגית של יחסיה עם טורקיה. לאורך השנים, משרד החוץ הישראלי ראה בסוגיה זו בראש ובראשונה סוגיה מדינית בעלת השלכות ישירות על היחסים עם אנקרה, ולא רק ויכוח היסטורי או מוסרי. המאמר מראה כי מתח זה אינו מאפיין רק את מדיניותה של ישראל. גם ארמניה נוקטת בשנים האחרונות גישה פרגמטית יותר, ומקדמת תהליך נורמליזציה עם טורקיה ללא התנייתו בהכרה ברצח העם. מכאן שהסוגיה הארמנית משקפת מציאות דינמית, שבה שתי המדינות נדרשות לאזן בין הזיכרון ההיסטורי לבין אינטרסים אסטרטגיים משתנים.

ישראל: מעצמת העל הקטנה בעולם

המאמר בוחן את מעמדה של ישראל כמעצמה צבאית עצמאית, וטוען כי יכולתה להתמודד עם איומים לאורך ההיסטוריה לא נשענה רק על תמיכה אמריקנית אלא בראש ובראשונה על משאבים פנימיים, חדשנות ותעשיות ביטחוניות מתקדמות. באמצעות סקירה היסטורית של מלחמת העצמאות, פיתוח היכולות הגרעיניות והצבאיות והיחסים עם ארצות הברית, מציג המאמר את ישראל כמדינה קטנה בעלת יכולות אסטרטגיות חריגות. עוד נטען כי מחויבותה של ישראל לברית עם ארצות הברית מתבטאת גם בתרומתה הביטחונית והטכנולוגית לאינטרסים האמריקניים.