סחר בחשמל בין ישראל לבין סוריה הוא אפשרי מבחינה טכנית, אך הוא מורכב יותר ממסחר בגז שכבר מתבצע בפועל בין הצדדים דרך ירדן. בניגוד לגז טבעי, חיבור רשתות חשמל בין מדינות מחייב איזון תדרים בזמן אמת ויוצר תלות בתשתית משותפת. המסלול הסביר ביותר לפיכך הוא מודל של חיבורי חשמל מוגבלים, הפיכים, ועצמאיים מהרשת הלאומית של שני הצדדים, אשר מיועדים לקהילות מוגדרות בצד השני של הגבול. הצעד הראשון יכול להתחיל בחיבור ניסיוני קטן מרמת הגולן ליישובים דרוזיים בדרום סוריה, המוזן על ידי טורבינות הרוח שכבר הוקמו באזור, יחד עם פאנלים סולאריים ואגירת חשמל. אספקת החשמל תסייע לייצוב ופיתוח הקהילות באזור הגבול שלישראל יש עניין בחיזוקן. גם לבנון תוכל להשתתף במסחר באמצעות פרויקטים נפרדים של אנרגיה סולארית ואגירה באזור הגבול הישראלי, כאשר חיבור ישיר לישראל יישקל רק לאחר שיפור משמעותי ביחסים בין שתי המדינות ובמצב הביטחוני בדרום לבנון. פרויקטים כאלה יוכלו לסייע בהפעלת משאבות מים, בתי חולים ושירותים עירוניים בדרום סוריה ובלבנון, ובה בעת להעניק לישראל השפעה על תהליך השיקום באזורי הגבול הצפוניים שלה. יוזמות כאלה אמנם לא צפויות להוביל לרשת אזורית משולבת במלואה בין שלושת השחקנים, אך הן עשויות להפוך ליותר ממיזם סמלי. הצלחתן תהיה תלויה בבניית אמון בין שני הצדדים, השגת הסכמת הקהילות המקומיות והבטחת יכולתו של כל צד להתנתק מהחיבור המשותף מבלי לערער את יציבות הרשת שלו.

ישראל מייצאת כיום גז טבעי לסוריה, אך הייצוא מתבצע באופן עקיף, באמצעות עסקאות swap מול ירדן ומצרים, ולא באמצעות חוזה רשמי בין ישראל לבין סוריה, והשאלה האם למסד את הקשר הזה ולהפוך אותו לרשמי יוצרת דילמה אסטרטגית עבור שני הצדדים. מצד אחד, חוזה גז ישיר בין שתי המדינות יכול לספק הגנות חזקות יותר מפני שיבושים והפרות חוזה ובסיס לשיתוף פעולה אנרגטי רחב יותר שעשוי לכלול בהמשך את לבנון. מצד שני, מסחר ישיר בגז עלול לחשוף את שני הצדדים לביקורת פנימית: בישראל, בשל חשש מפני הידלדלות עתודות הגז המקומיות לאחר הסכם הייצוא הגדול שנחתם עם מצרים בשנה שעברה; ובסוריה, בשל חשש שהעסקה תתפרש כנורמליזציה רשמית ללא פתרון לסוגיות הליבה שבין שתי המדינות, וכן חשש שישראל תעשה שימוש פוליטי בגז כמנוף לחץ מדיני. חוזים עקיפים דרך ירדן ומצרים הם לפיכך קלים יותר ליישום ולהכחשה, אך הם גם מטשטשים אחריות ומצמצמים את השליטה של שני הצדדים בתנאי האספקה, במחיר, בכמות, ובזהות משתמש הקצה. על ישראל לגשת לשאלה הזו לא כבחירה בינארית בין נורמליזציה רשמית לבין המשך מצב של עמימות, אלא כדיון מעשי בשאלה איזה מודל התקשרות משרת בצורה הטובה ביותר את האינטרס שלה ביציבות, במינוף, ביכולת הכחשה ובהמשך שילובה בתשתיות מסחר אזוריות.