המחאה החברתית באיראן משקפת שני צירים הנעים בכיוונים מנוגדים ומשקפים רצונות שונים. מחד גיסא, ניצבים קובעי המדיניות בטהראן השואפים לבסס את מעמדה של הרפובליקה האסלאמית כהגמון אזורי, ולשם כך הם מוכנים להשקיע סכומי כסף נכבדים ממשאבי המדינה. מאידך גיסא, ניצבים אזרחים רבים הנמנים עם המעמד הבינוני, צעירים בעלי השכלה, בעלי מקצועות חופשיים ואזרחים רבים, המרגישים כי הממסד השלטוני אינו משקיע את המשאבים המינימליים לשם מציאת מזור למצוקותיהם. תחושת האכזבה מתחדדת ועולה לאור הכסף הרב שזרם לקופת המדינה לאחר החתימה על הסכם הגרעין ומושקע, בחלקו הגדול, לשם קידום "ציר ההתנגדות". על אף  שהממסד האסלאמי אשר צמח מהמהפכה שהפילה את שלטון השאה ב-1979, מודע לסכנות הטמונות בתסיסה חברתית ויודע להתמודד מולן, הדבר העלול להפר את האיזון העדין השורר בין המדינה לבין החברה.