פוטנציאל החרדה הציבורי סביב איום המנהרות הוא עמוק יותר ממה שחושבים. אנו מתקשים להכיר כי יש איומים שאין לנו עבורם מענה הרמטי. איך הגענו לציפיית היתר לניהול מלחמה בתנאי מענה מוחלט לכל איום?
הצהרת בלפור שבנובמבר נציין לה מאה שנה ממשיכה להיות אקטואלית גם בימינו וגם בעבורנו. לנו היהודים-הישראלים כדאי לבקש לשוב לאותן הבנות שהיו אז בבחינת מובן מאליו בין-לאומי.
למרות ממשל אמריקני אוהד על ישראל להיזהר מצעדים שמהם אין חזור. עלינו לזכור שבפני טראמפ משימות נוספות (רוסיה), ושלנו יש צורך לשמור על תמיכה אמריקנית דו-מפלגתית.
השאלה החשובה בהתבוננות על מה שהתרחש בעמונה אינה מי ניצח ומי נוצח, אלא לאן פנינו במגמות המתהוות. ברור לכל כי בנסיבות המתפתחות, מדינת ישראל הולכת ומגיעה לצומת החלטה גורלית בכל הקשור לעיצוב מדיניותה ביחסה לעתיד מרחבי יהודה , שומרון וירושלים.
לאור ביקורתו החריפה והמתמשכת של דונלד טראמפ על סין, המאבק בין שתי המדינות עשוי להחמיר לאחר כניסתו הרשמית לבית הלבן אך רק במישור הכלכלי והדיפלומטי. המזה"ת, וישראל בתוכו, עלול להיגרר למאבק כזירת התגוששות בין המעצמות, בשל משאבי הטבע הרבים באזור, הנתיבים הימיים העוברים בשטחו וחשיבותו הגאו-אסטרטגית.
מבקר המדינה מפרסם דו"חות אחרי שתוצאות האירוע ברורות לכל, הוא בודק שמירת נהלים - אלא שנהלים אינם מבטיחים החלטות נכונות והם אינם תחליף לקבלת החלטות על פי השכל הישר.
הנשיא היוצא ברק אובמה משאיר עולם עם הרבה יותר שפיכות דמים וסכנות עתידיות מהעולם שקיבל עם כניסתו לתפקיד. גם את תואר "המדינה החזקה בעולם" הוא הצליח לערער. כעת, עם כניסת דונלד טראמפ, לתפקיד נשיא ארה"ב נראה שלישראל יש סיבה לאופטימיות, אבל אחרי הכל, צריך לזכור שמדובר באיש עסקים קשוח.
דבריו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט הם הזדמנות לבירור חברתי עמוק, חוצה מגזרים, בנוגע לגישתם של ההורים לדור הצעיר, גם לאחר סיומו של השירות הצבאי. עד מתי נמשיך לראות בהם "ילדינו"?