"מבצע השהיד סולימאני" היה פחות מרהיב ותוצאותיו היו פחות מרשימות מתקיפת מתקני הנפט הסעודיים בספטמבר שעבר. נראה שתכנון המבצע היה מלווה בוויכוחים סוערים וחילוקי דעות בצמרת האיראנית. עם זאת, הדוברות האיראנית לאחר המבצע הייתה רהוטה וממוקדת הרבה יותר מזו של ארצות הברית. מומלץ לממשלת ישראל ולצה"ל ללמוד את המבצע ולהפיק ממנו ארבעה לקחים עיקריים: •גבול האיפוק של המשטר בטהראן הוא כבודו ותדמיתו בעיני הרחוב האיראני, והוא מוכן ליטול סיכונים חריגים במקרה של השפלה. •טילים בליסטיים מדויקים מסוגלים במצבים מסויימים להחליף מטוסי תקיפה ולהוות "חיל אוויר ללא מטוסים". •בסיסי אוויר רגישים למספר קטן של פגיעות שיכולות לשתק מערכים שלמים. •לדוברות ולקרב על התודעה יש משקל מכריע בניהול משברים.

המחלוקת סביב פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין משקפת ברובד העמוק ויכוח בין שתי תפיסות עולם בדבר הדרך הנכונה להניע שינוי מהותי חיובי באיראן ובמדיניותה. רבים, כולל בישראל, מזהים סיכוי לשינוי כזה בנשיא חסן רוחאני, ומזהירים כי קריסת הסכם הגרעין והגברת הלחצים על איראן יחלישו אותו ואת “המחנה הרפורמיסטי” בכלל. התקוות שתולים ברוחאני אינן עומדות במבחן המציאות ולמעשה חותרות תחת המאמצים ללחוץ על איראן לשנות את מדיניותה הבעייתית, מבית ובאזור. בחינה כוללת של הרקורד של רוחאני, השקפת עולמו, התנהלותו ומהלכיו, במיוחד בשנים האחרונות, ומידת השפעתו בשורות המשטר, מוכיחה כי הוא  מהווה בלם בפני שינוי עומק פנימי באיראן ובמדיניות החוץ והגרעין הבעייתיות שלה. בה בעת, רוחאני מצליח לצמצם את רמת הלחצים הבינלאומית נגד איראן באמצעות דימויו המתון לכאורה, בזמן שפעילותה השלילית באזור בתחום הטרור והחתרנות הואצה באורח משמעותי בתקופת כהונתו כנשיא, ולמרות שעמדות היסוד שלו, שאולי נשמעות פחות בוטות, אינן שונות באופן מהותי מעמדותיהם הקיצוניות של יתר בכירי המשטר השמרנים. לאור כל זאת, הימנעות מהפעלת לחצים על טהרן עקב החשש מהחלשת רוחאני צפויה ליטול את העוקץ מהמנוף הבינלאומי ולהגביל מראש את היכולת להביא לשינוי פנימי באיראן כמו גם לשינוי בהתנהגותה במזרח התיכון ובמדיניותה בתחומי הגרעין והטילים הבליסטיים.