המדינה המודרנית מבוססת בעיקרה על הגיון השגרה ומכחישה את שונותו העקרונית של הגיון החירום. היות וההזדקקות לסיוע המוסדות המדינתיים גדולה במיוחד בעיתות חירום, מן הראוי לבחון מחדש את מערכת הזיקות שמקיימת המדינה בימי שגרה תוך יצירת האיזון המתבקש בין הגיון השגרה להגיון החירום.

משבר הקורונה הינו מסוג התרחשויות תקדימיות נדירות שחותמן מעפיל ומאפיל על כל מה שהכרנו בעבר ושניהולן מחייב מערכת חשיבה פתוחה וגמישה, רב-ממדית, מבוזרת ורב-מוקדית, המשוחררת מפרדיגמות ארגוניות קבעוניות.

משבר הקורונה מעורר את הצורך לבירור מחודש של הנחות היסוד ביחס המדינה לחקלאות כנכס לאומי חיוני. מחד גיסא, נוכח עצירת תנופת השוק הגלובלי מתכנסת כל מדינה לדאגה עצמית לסיפוק צרכיה. מאידך גיסא, בריאות הציבור תלויה לא רק באיכות השירותים הרפואיים אלא אף באיכות המזון וקל יותר למדינה לפקח בעצמה על סטנדרטים נאותים כשתהליך ייצור המזון הוא מקומי. 

כשהביע ראש הממשלה בנימין נתניהו תקווה (בראיון עם דנה וייס ב-21.3) לסיום משבר הקורונה ואמר כי "כולם צריכים להתפלל לבורא עולם", קטעה אותו המראיינת במילים הבאות: "בעזרת מכון ויצמן... בית המקדש המודרני של הציונות נמצא במכון ויצמן". בחילופי דברים אלה נעוץ היסוד להבנת משבר הקורונה כטלטלה לתקוות האדם המודרני: בחשיפת הפער שבין הבטחת המדינה המודרנית להתנהלות יעילה תוך ראיית הנולד אף נוכח איומים קשים לבין האקראיות וההפתעה המותירות לעיתים את המודרניות שבמדינות חסרות אונים.

אנשי דת מוסלמים רבים, שלהם מיליוני עוקבים ביוטיוב וברשתות החברתיות, רואים במגיפת הקורונה עונש שמיימי לכופרים ולמוסלמים כאחד על סטייתם מדרך הישר, והזדמנות לחזור בתשובה ולעבוד את אללה.