האמרה הנדושה "שלאחר כל סבב לחימה אנו חוזרים לאותו מקום" ולפיכך יש צורך בוויתורים אינה נכונה בעליל. בעקבות כל סבב לחימה פחתה במידה ניכרת כמות הטילים ששיגר חמאס, עד להפסקה מוחלטת לאחר הסבב השלישי והארוך ביותר. הצורך בסבב רביעי לא נועד להביא למיגורו של חמאס אלא לאלצו לנטוש את דרך האלימות בעקבות כאב מצטבר כפי שמדינות ערב ופת"ח/הרשות הפלסטינית חדלו להילחם בישראל בעבר.

התבטאותו של שר המדינה לענייני החוץ של איחוד האמירויות כי "החלטת מדינות ערב להחרים את ישראל בשנים האחרונות, במבט לאחור, הייתה שגויה ולא סייעה לתהליך השלום" משקפת את ההתפכחות הגוברת בקרב מדינות המפרץ מאשליית ההתנגדות והלחימה בישראל ומהיתרונות הפוטנציאלים בהידוק היחסים עם ישראל.

הטענה כי המלכוד בו נתונה ישראל נובע מהמתח בין צורכי הביטחון לבין השאיפה לסיום ה"כיבוש" מתכחשת לעובדה שהכיבוש, ברובו המכריע, הסתיים זה מכבר (במאי 1994 ברצועת עזה ובינואר 1996 ביו"ש עת הועברו 90% מהפלסטינים לשליטת הרשות הפלסטינית), כמו גם לכך שביטחון בחזון הציוני הינו אמצעי ולא מטרה כשלעצמה כדברי דוד בן-גוריון: "הגשמת הציונות היא יותר ממדינה יהודית... המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות קוממיות לאומית."