קיים חשש שהפולמוס סביב זהותו של יו"ר "יד ושם" מסמן את זליגת שיח השואה למצב הקהילתיות בו מצוי מזה מספר עשורים הזיכרון הקולקטיבי הישראלי לגבי הסוגיות הצבאיות וההקרבה, המתאפיין באי-הסכמה לגבי שפה, נרטיב, ופרשנות ביחס לעבר הישראלי. יש לקוות שמדינת ישראל - האמורה לשמש כסוכן המרכזי כנגד פוליטיזציית זיכרון השואה - לא תקדם מגמה זו בעצמה.

מהדיון הציבורי בסוגיית מחליפו של מנהל יד ושם עולה שהשואה אינה מוצגת יותר במוסד כתופעה ייחודית וכמימוש הנורא ביותר של האנטישמיות, אלא כפשע נגד האנושות העלול לשוב ולהתרחש בכל חברה שערכיה אינם ליברלים, ובכלל זה ישראל. בכך משווק המוסד שנועד להנציח את זכר השואה וקורבנותיה את ערכי הליברליזם האירופי שסללו את הדרך לפשע שאין לו אח ורע בהיסטוריה העולמית.

לא הזקן והכיפה עומדים ביסוד ההתנגדות למינוי תא"ל (מיל') והשר לשעבר אפי איתם ליו"ר יד ושם, ואף לא ההסתייגות מדמותו הציבורית. מדובר בשאלת היסוד של מיקום השואה בתודעת הזהות היהודית וביסוד זיקתה לתקומת מדינת ישראל.