מבט מבס"א

מדינת ישראל נמצאת בצומת הרה גורל. השיקולים שיובילו את הנהגתה יהיו מורכבים מעצם האתגר להגנה פיזית על חיי אזרחיה. אך בחיי אדם ואומה קיימים ממדים נוספים, ובהם תשוקות לאומיות, היסטוריות ודתיות, ושיקול הדעת הפרגמטי חייב לכלול גם אותם במשוואת השיקולים הכוללת.
בניגוד לדעה הרווחת בחוגים מסוימים, השרות הצבאי ביו"ש אינו גורם להקצנה והשחתה אלא להרחבת אופקים ופלורליזם, מיתון עמדות פוליטיות, ואף למודעות, שלא לומר אמפתיה למצוקה הפלסטינית - שהרי רק השירות הצבאי הנו המנגנון המוביל ישראלים רבים לחשיפה מעין זו. בנוסף מבטיח מודל צבא העם כי התנהגות הלוחמים, לרבות הנורמות האתיות שלהם, תזכה לסיקור ציבורי נרחב ודיון מתמשך בסוגיות מוסר לחימה.
לפני ארבעה עשורים הפילה התנועה המהפכנית, בהנהגת אייתוללה ח'ומיני, את בית המלוכה הפּהלוי וכוננה על הריסותיה את הרפובליקה האסלאמית של איראן. בפרק הזמן שחלף מאז, חלו תמורות משמעותיות בשיח ובתפיסות היסוד של ההנהגה בטהראן. ואולם, אחד הנושאים הבודדים שעליהם לא חל וויכוח בקרב הממסד הפוליטי האיראני הוא האיבה הבלתי מתפשרת לישראל. מציאות זו גזרה על ישראל התנהלות שונה אל מול מדינה שבעבר הייתה ידידה ובאחת הפכה לאויב המאיים בהשמדתה.
האסטרטגיה החדשה בה נקט נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כלפי איראן ובכללה פרישה מהסכם הגרעין, הטלת סנקציות על טהראן, ובידודה הבינלאומי יצרו ציפיות בקרב התנועה הלאומית הכורדית באיראן שזהות האינטרסים עם ארה"ב תסייע בהשגת תמיכת אמריקנית במאבק נגד המשטר בטהראן. לאכזבתה המרה לא תורגמה זהות אינטרסים זו לשפת המעשה - בניגוד בולט למדיניות האמריקנית כלפי הכורדים בעיראק ובסוריה. כך נותרו הכורדים האיראנים מיעוט מבודד ומושתק בהשוואה לריכוזי הכורדים האחרים.
הפגנות ה"אפודים הצהובים" מציבות אתגר קשה ומורכב לממשל ולמדינה הצרפתיים בשל עוצמת הכעס והתסכול הציבורי שהן חושפות; היקפן הכלל-מדינתי; תקופת הזמן הארוכה שהן נמשכות; ובעיקר בשל מעשי האלימות הנרחבים המתבצעים במהלכן, ובכללם אלימות אנטישמית קשה. התעצמות ההפגנות, למרות צעדי הפיוס הכלכליים של הנשיא מקרון ודיוניו הפומביים עם מגזרים נרחבים בציבור, מעוררת חשש לאנרכיה העלולה לגלוש למלחמת אזרחים. מבחינת יהודי צרפת מזכירה האנטישמיות הגואה תהליכים אפלים באירופה של ערב מלחמת העולם השנייה.
בשאלות אסטרטגיות גורליות נקבע הקו המבחין בין שיקול "פוליטי" ל"מקצועי" על ידי אליטות ותיקות וקבוצות כוח השולטות בגבולות השיח. כך הצליחו תומכי הנסיגות ליצור מצג שווא לפיו עמדתם מוכתבת דרך קבע מ"שיקולים מקצועיים" גרידא בשעה שעמדת המתנגדים מונעת משיקולים אידיאולוגיים וסדר יום פוליטי.
בין הדרישה להתנתקות חד-צדדית נוספת, שבני גנץ כנראה שותף לה, לבין הגישה ה"ימנית" ניצבת מחלוקת משמעותית לגבי השלכותיו הביטחוניות והלאומיות של צעד זה על צורת ארגונו של המרחב בין הירדן לים. האחיזה הישראלית במרחבי שטח C, בהתיישבות ובפריסה צבאית, היא מה שנותר כמינימום החיוני לשימור מרחב בר הגנה.
הפתרון היחידי למצוקתה המתמשכת של רצועת עזה תחת שלטון חמאס הוא הכרזתה כ"אזור הסגר בינלאומי"(International Quarantine Zone) במסגרתה תנתק ישראל כל קשר עם הרצועה, וסחורות, מזון, ותרופות יכנסו אליה ממעבר הגבול המצרי ברפיח. מטרת המהלך תהיה העברת עזה לאחריות האו"ם והליגה הערבית, שבאמצעות מצרים ובמימון מדינות הנפט הערביות תהיינה אחראיות לרווחת תושבי עזה כמו גם להחזרת הרש"פ ולסיום שלטון חמאס ברצועה.
במלחמת העולם השנייה פעלו בצרפת חברי וחברות הרזיסטנס היהודי לסיכול מלחמת ההשמדה של הנאצים ומשתפי הפעולה של משטר וישי. מאות חברי הארגון הצילו בפעילותם עשרות אלפי יהודים. הנשים ברזיסטנס מילאו תפקידים מסוכנים במיוחד מאחר שהן עוררו פחות חשד בקרב האויב. כמאתיים חברים וחברות נתפסו בעת פעילותם, עונו, הוצאו להורג או נשלחו למחנות ההשמדה. רבים מהם השתלבו בקרבות לשחרור צרפת ובהמשך בקרבות להבסת גרמניה וקיבלו מהשלטונות הצרפתים עיטורים של לוחמים נגד הנאצים. לאחר המלחמה השתלבו רבים מוותיקי הרזיסטנס בהגנה באצ"ל ובלח"י במאבק להקמת מדינת ישראל, בשיתוף פעולה עם השליחים הארץ ישראליים בתחומים כמו ההעפלה "הבלתי חוקית" ורכש הנשק. רבים מהם עלו לישראל ולחמו במלחמת השחרור. במעשי ההצלה הנרחבים שלהם תרמו חברי הרזיסטנס לקיומם של הדורות הבאים, ובכך סימלו את הניצחון על הצורר הנאצי אשר ביקש להשמיד את העם היהודי. ראוי שגם מדינת ישראל תוקיר את פועלם וזכרם כדוגמה וכמופת, היפים גם לימינו.
דומה שהתסכול והתקווה לחילופי השלטון בקרב השמאל כה עזים עד שהוא מוכן לאמץ לחיקו "נבחרת חלומות" צבאית הנשלחת להדיח מפלגת שלטון אזרחית, בדומה למדינות עולם שלישי בה חשו מפלגות גנרלים "להציל את המדינה" מ"אזרחים מושחתים" או מדינות מערביות בהן נישאו הפופוליזם והפשיזם לשלטון על-ידי מצביאים שניצלו את קריסת האמון במערכות האזרחיות.

תפריט נגישות