תפיסת הביטחון הקלאסית של בן-גוריון הניחה שישראל אינה יכולה לכפות על אויביה את סיום הסכסוך, אבל גם אינה יכולה להחזיק צבא גדול לאורך זמן, לכן עליה להתבסס על צבא מילואים שדורש התרעה מספקת טרם המלחמה. התוצאה היא מציאות של שגרה לא שקטה ושל סבבי מלחמה עצימים וקצרים. התפישה הזאת אפשרה לישראל להתפתח לכדי מעצמה אזורית, אבל לא הבטיחה את סיום הסכסוך.
אסון ה-7.10 גרם לתחושה שהתפיסה נכשלה ושעל ישראל לאמץ תפיסה חדשה לפיה יש להכריע את האויב בניצחון מוחלט עד שלא יהווה יותר איום. במידה מסוימת מלחמת חרבות ברזל היא ניסיון להגיע לחיסול הסופי של איום חמאס מעזה, וייתכן שלאחריו גם חיסול איום חזבאללה.
המאמר מתאר את תפיסת הביטחון הקלאסית, מנסה לתת סימנים בתפיסה החדשה, לבחון אם מתקפת חמאס אכן מחייבת שינוי, והאם התפיסה החדשה מעשית. האם ישראל, שלא הצליחה לחסל לחלוטין אף לא אחד מאויביה, אם כי גרמה לחלקם לסור לדרך השלום, תוכל לחסל את חמאס (וחזבאללה)? האם המחיר שיידרש למלחמה ארוכה שכזו מעשי? האם החברה, הכלכלה והמדינה ישרדו תפיסת ביטחון שכזאת או שמחדל ההיערכות וההגנה של ה-7.10 הם תזכורת כואבת למציאות הביטחונית של ישראל והתשובה הנה ביישום טוב יותר של התפיסה המקורית?
