חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מבט מבס”א

הפיגוע שביצע דאע"ש בשדה התעופה של קאבול בסוף החודש שעבר כוון הן נגד ה"צלבנים" האמריקנים והן נגד הטליבאן. בכך הדגים הארגון את אי נכונותו לשתף פעולה עם שותפים אסלאמיסטים פוטנציאלים ונחישותו לקדם את יעדיו הגלובליים ("ח'ליפות עכשיו") בכוחות עצמו. 
בדומה לאשליית אוסלו שוויתורים טריטוריאליים לאש"ף יביאו לשלום המיוחל, התקווה שהקלות כלכליות ברצועת עזה ימתנו את הטרור של חמאס מנסה ליישם הגיון מערבי של ניהול סכסוכים על אויב פלסטיני שסופיות הסכסוך אינה מונח הנמצא בלקסיקון תרבותו הפוליטית. 
צהלות השמחה הפלסטיניות על "ניצחון המוג’אהידין האפגנים על הצלבנים האמריקנים" יוצרות רושם שלטעמם נמצא המודל המנצח לחיסול "הכיבוש הציוני". ואולם המראות הנשקפים מלבנון המתפוררת, מרצועת עזה מוכת העוני והאבטלה, ומאפגניסטן תחת שלטון הטליבאן אינם מצביעים על הצלחת המודל האסלאמי. מה שנחוץ לפלסטינים אינו מודל חדש של "מאבק מזוין" אלא השלמה עם קיומה של ישראל, תוך חתירה להסדר בר-קיימא שיבטיח ביטחון, שגשוג וכיבוד זכויות הדדי.  
הפרעות שהתרחשו בערי ישראל במהלך מלחמת עזה האחרונה הן תולדה של תשתית ההפקרות והמרי המכה שורשים מזה זמן בחלקים מהחברה הערבית-ישראלית. היקף איום זה ופגיעתו במרקם החיים הישראלי מחייבים שינוי תפיסתי כולל, ובראש וראשונה הכרה שהמדובר באיום קיומי החורג בהרבה מפשיעה פלילית "רגילה" והמחייב מערכה שיטתית וארוכה למיגור התופעה.
האירועים האחרונים, בהם בריחת ששת המחבלים מבית הסוהר ונפילתו של סמ"ר שמואלי, מחייבים חשבון נפש כולל. מי שרוצה "לסיים משמרת בלי פדיחה" לעולם לא ינצח יריב נחוש. הגיע הזמן שהחברה הישראלית תתגייס מחדש למען המטרה הלאומית.

תפריט נגישות